פסק-דין בתיק ע"פ 71638/05

1.          לפני ערעור על פסק-דינו של בית-משפט לתעבורה בתל-אביב ב- תח"ת 180/04 , שניתן ביום 3.7.2005 על-ידי כב' השופט דרורי, בו זוכה המשיב מעבירה של אי-קיום חובת רישיון, לפי סעיף 3 לצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (הסעה באוטובוסים ובמוניות), התשל"ד-1974 (להלן: " הצו").

            לטענת בא-כוח המערערת, טעה בית-משפט כשקבע כי המשיב אינו צריך להפעיל מונה כשהוא מסיע חבילות. לטענתו, גם במקום שנהג-מונית מסיע משלוח עבור נוסע - עדיין מוטלת עליו החובה להפעיל מונה.

            טענה נוספת - הסדרת שכר ההסעה במונית ב תקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: " התקנות") מהווה רשימה סגורה, שאין להתנות עליה ואין להוסיף לה, כמפורט ב תקנה 512 לתקנות, דהיינו: הפעלת מונה או גבייה על-פי מחיר הנקוב במחירון מוסדר בהסכמת הנוסע. תקנה 512(3) אוסרת במפורש גביית כל תשלום אחר.

            המשיב לא הביא ראיות כי הנסיעות בוצעו על-פי מחירון תקף למועד הרלוונטי, ובכל מקרה, עבר עבירה בכך שלא הפעיל מונה.

            עוד מוסיף וטוען בא-כוח המערערת כי שגה בית-משפט כשלא הרשיע המשיב בעבירה זו, על-בסיס סעיפים 184 ו- 186 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982.

            בית-משפט קמא שגה בפרשנות תקנה 499 לתקנות, שכן רק היא מתירה הובלת חבילות ובתנאי שיש רישיון ממשרד התקשורת ויש רישיון לנסיעת שירות. במקרה שלפנינו, אין רישיונות אלה למשיב, ומכאן מסיק בא-כוח המערערת כי אין היתר בידיו להובלת חבילות. ובכל מקרה, יש להפעיל מונה על-פי תקנות 509 ו- 512 לתקנות.

            לעניין זה, מפנה בא-כוח המערערת ל- ע"פ 2454/01 עזרא שהרבני ומוחסן אלעג'ו נ' משרד התחבורה, פ"ד נו(3), 175 .

2.          לגופו של עניין דין הערעור להידחות.

            תחילה סברתי כי הצדק עם המערערת, אך לאחר ניתוח מעמיק של סעיפי החוק והכרעת-הדין שניתנה בבית-משפט קמא, הגעתי לכלל מסקנה כי החלטת בית-משפט קמא נכונה היא.

            "נוסע", מוגדר ב תקנה 384, כ- "נוסע או הרוצה לנסוע, המשלם או המוכן לשלם שכר נסיעה".

            "נסיעה מיוחדת" מוגדרת ב תקנה 485, כ- "נסיעה במונית שעומדת כולה לרשות מזמין הנסיעה".

            "רישיון לנסיעה מיוחדת" מוגדר ב תקנה 492, כ-

"מונית שניתן עליה רשיון לנסיעה מיוחדת, מותר להסיע בה -

(1)       נסיעה מיוחדת;

(2)       בוטל

(3)       נסיעת סיור של תיירים בכל שטח המדינה, לפי אישור בכתב מאת משרד התיירות ובהתאם לתנאי האישור."

            ב תקנה 501(א), שעניינה "חובה להסיע", נאמר כך:

"בעל מונית או מי שהמונית בשליטתו לא יעשה בה כל שימוש זולת מתן שירות לציבור (הדגשה שלי - נ.א.) ויסיע בה כל נוסע המוכן לשלם את שכר ההסעה."

תקנה 499, אליה מתייחס בא-כוח המערערת, שעניינה ב- "חובות בעל רישיון שירות", אינה נוגעת לענייננו, שכן זו אינה מתייחסת לשאלה נשוא ערעור זה.